הרגע שבו התאהבתי בהפועל היה הרגע שנכנסתי לאורווה ומולי נפרס המרבד הירוק, תחום בשערים לבנים המקושטים ברשתות וסביבו טריבונות מלאות עד אפס מקום.
היה רעש, המולה, היתכנות ומתח באוויר... אווירה של כדורגל! הסם הבריא בעולם.
אלפי אוהדים, שכמו שומרי סף, תצפיתנים ולוחמים בימי הביניים ישבו בנקודות גבוהות ואסטרטגיות שבאו להגן על ולדאוג למועדון שלהם.

אני זוכר את ההליכות בתוך נחילי אדם לאורווה ואחר כך לראש הזהב ובעצם לכל מגרש בארץ. 
המוני אנשים שלא היו משתלבים או נפגשים בשום נסיבות אחרות פשוט הולכים, חווים, שמחים ועצובים כאורגניזם אחד. 
התמכרתי לאט ובבטחה. 
התמסרתי לזה כמו שלא התמסרתי לשום דבר בחיים.

אתמול נכנסתי לראש הזהב אחרי שלא ראיתי את הפועל ארבעה וחצי חודשים. 
שום דבר מכל הדברים שראיתי, חוויתי והתאהבתי בהם כילד לא נמצא היום בהפועל. 
האווירה אתמול לא היתה של סוף עונה או גביע הטוטו, אלא אווירת סופו של מועדון.

הניצחון אתמול (על הדשא) היה ההפסד הכי כואב שחוויתי. 
לא רציתי למחוא כפיים לאף אחד מהשחקנים בסיום, רק רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר. 
ואני בטוח שאני לא היחיד.

אני מתוסכל מזה שחוויה שהייתה כ"כ חיובית בשבילי כל החיים הופכת לנטל.
כאילו הפועל הפכה מהבחורה הכי יפה בעיר למין יצור גריאטרי שצריך לסעוד אותו ולדאוג לו, אבל הוא מסרב בתוקף לקבל עזרה או אפילו לתת לרופאים לאבחן אותו ולראות מה הבעיות האמיתיות שלו ולהבין מה מצבו.

אני די מיואש. מה שחוויתי אתמול באיצטדיון לא חוויתי אף פעם. 
אני כבר לא מאמין שגלנט אוהד הפועל כמו שהיה נהוג לחשוב. לא אכפת לו מהקבוצה. 
אני לא מאמין לו או בו. אני כן מאמין שהוא היחיד האשם במצב הזה ללא קשר למו"מ עם העמותה או לא. 
אף אחד לא מבטיח שהעמותה תצליח אבל העמותה מסמלת תקווה וזה משהו שבהפועל לפחות לא חוויתי שנים.

לראות את הבחורה שהייתה הכי שווה בעולם כל החיים, מידרדרת לך מול העיניים בצורה כ"כ קשה וקיצונית זה לא כיף.
אולי כדאי להסתכל הצידה ולא עליה ישירות, לפחות עד אשר היא תסכים לקבל עזרה מכל מי שחושב שהיא יכולה לחזור להיות הכי יפה בעולם.