אני חושב שאני זוכר את הפועל לפחות מאז שאני זוכר את עצמי. הפועל הייתה איתי לאורך כל החיים. בבר המצווה עשו ההורים הפתעה ולקחו אותי לחדר ההלבשה באורווה. במשך כל הזמן שהייתי בקרב אליליי, לא הצלחתי להוציא מילה. אני נשבע לכם, מילה אחת לא יצאה לי מהפה במשך כל הזמן. כ"כ התרגשתי מהמעמד וכשמוטי קקון חתם לי על הכדור, כמעט שהתעלפתי.

הפועל בשבילי היא כמו אהבה ממבט ראשון- לא בדקתי לה בציציות לפני שהחלטתי להתאהב. לא בדקתי מי בעליה, מה ההיסטוריה שלה ואיך מריח הדשא באצטדיון הביתי, פשוט התאהבתי ברגע ומשם החיבור בינינו רק הלך וגדל עם השנים. היום קשה להאמין ולהיזכר, אבל הפועל העניקה לי אינספור רגעים מאושרים בחיי. עד גיל 16 חיפשתי את האפיקומן בחירוף נפש, רק כדי שאבא יבוא איתי למשחק. בפעם היחידה ששמתי פתק בכותל, כשכוכבים נפלו, כשנרות יום הולדת כבו וסתם בכל לילה לפני שנרדמתי- כל המשאלות שלי היו שייכות רק לה.

אפשר לדבר על נוסטלגיה במשך שנים, אבל אט אט תהפוך היא להיסטוריה ותו לא. האם הפכנו כבר להיסטוריה? אני שם לב שהפועל פ"ת נהייתה לשם נרדף לקבוצה קטנה וסימפטית, שאוהדי הגדולות לא מהססים לרחם עליה, פשוט כי כל כך רחוקה מלהוות איום כלפיהן. הלו?! מה נהיה? האם עשר השנים האחרונות השכיחו מאיתנו את הרגעים בהם הסתכלנו לכל הליגה בעיניים? כשהפועל פ"ת הייתה "משחק קשה"? או "מוקש"? האם המצב קריטי עד כדי כך שאפילו ההיסטוריה שלנו מתחילה להשחיר?

הפן המקצועי הוא נגזרת של מועדון בריא. מה שקורה בהפועל שלנו בעשור האחרון (לפחות) הוא פשע ועוול. אם מישהו היה פוגע כך במישהו מבני משפחתכם, לא הייתם מגיבים? האם הייתם מחכים שאיזה גיבור מסתורי יגיע ויציל את המצב? האם הייתם נשארים אדישים, או פשוט מתרחקים עד למקום שלא תצטרכו לראות זאת?

תחשבו כמה שנים אתם מלווים את הפועל, תחשבו נו... עכשיו תחשבו מי מהחברים שלכם מלווה אתכם יותר זמן מהקבוצה. ו... ? מה המסר?  זה לא משנה אם אתם מגיעים לכל מגרש בארץ, זה לא משנה אם אתם מגיעים רק למשחקי בית. זה לא משנה אם אתם מצטרפים רק בסיבוב השני או בפלייאוף, וזה גם לא משנה אם לא הייתם במשחק מאז שקוזושווילי פרש- אם הפועל היא חלק בחיים שלכם, הגיע הזמן שתפגינו אכפתיות ותעשו לפחות את המינימום כדי שהיא תסב לכם גאווה, שמחה ואינספור רגעים מלאי התרגשות.